<h1>ספר החינוך מצוה קכ"ג</h1>
<h2>דף ט.</h2>
להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים, והם טומאת מקדש, כלומר אדם שהוא טמא באב הטומאה ונכנס למקדש בשגגה, וטומאת קדשיו גם כן שהוא טמא ואכל בשר קדש בשגגה, ושבועת בטוי, כלומר שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת בטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה, וכן שבועת העדות, כלומר שנשבע לחבירו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד, על אלו החטאים חייב אדם להביא קרבן עולה ויורד, כלומר לפי עושרו ועוניו של אדם, כמו שמפורש בכתוב [ויקרא ה'], שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, כלומר קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו [שם], וסוף הענין והביא את אשמו [שם], ולא נאמר שם ונעלם ממנו, ללמד שחייב בקרבן בין שוגג בין מזיד. וכתיב בטומאת מקדש וקדשיו [שם], או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגומר, ונעלם ממנו וגומר, ונאמר על הכל בסוף הענין [שם] והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפורש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באוכלו בשר קודש אלא מפי השמועה שמענו שהוא מדבר על זה, ואף על פי שהדבר מפי הקבלה מצאנו בפירוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קדש או נכנס למקדש, שנאמר [ויקרא ז'] והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטומאתו עליו ונכרתה וגומר, וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש [במדבר י"ט] כי את מקדש יי טמא ונכרתה, ואחר שנכתב כרת בזדונן יש קרבן בשגגתן עם כלל שלנו שבכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת בטוי [ויקרא ה'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים... ונעלם ממנו וגומר, והביא את אשמו. ומנין שהחיוב בה בקרבן עולה ויורד, שכתוב שם בפרשה [ויקרא ה'] ואם לא תשיג ידו וגומר.
משרשי המצוה כבר אמרנו כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכח הפעולה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני איש ומיעוט הבנתם ודלות כחם הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם ועניים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כל חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות. גם על ענין טומאת מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על כל אדם לשומרו עד שיש לו מאד להזהר האדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטומאה, ויארך הענין אם באתי לכתוב מכמה צדדין הכשלונות המצויין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין. ומן השרש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בעניינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכוונו עדותם, גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטיית כיוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסבתם אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה בין שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם יודע כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו, אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הריחוק. והענין הוא כאילו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבור עליה יעשה תשובה בכל כחו ויגדור עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבוע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שלא עבר על מצות בוראו.
מדיני המצוה שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחייב עושהו להביא כשבה או שעירה כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו, והטעם לפי שאחר שריחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר מה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, למען כי בו סבה לגזול את הבריות כשמבקש לימודו ואינו מוצא. ואמרו [כריתות כ"ז ע"ב] גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה והעני וצריך למעות, יקח שני תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחוללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית האיפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לענין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד, אבל באנוס אין בו חיוב קרבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו מכל חיוב. והצדדין שהן בשבועות שהאדם נקרא אנוס בהן ופטור או שוגג וחייב, והצדדין שאין מתחייב אלא קרבן אחד אפילו על כמה שבועות או קרבן אחד על כל שבועה ושבועה, וכן בענין קרבן טומאת מקדש וטומאת קדשיו הצדדין שיש בהן לחיוב ולפטור, צד החיוב יהיה כשיש לו לחוטא ידיעת הטומאה והקדש או מקדש תחלה וכן בסוף והעלם בנתים, כיצד נטמא וידע שנטמא ובא לידו בשר קדש ויודע שהוא בשר קדש ובא ליכנס למקדש ויודע שהוא מקדש, שעכשיו יש לו ידיעה מן הטומאה ומן הקדש בתחלה ואחר כך יש לו העלמה ששכח טומאתו וחשב שהוא טהור, וכן נמי שנעלמו ממנו הקדש או המקדש וחשבן לחולין ואכל מן הקדש או נכנס למקדש, שזהו העלם בנתים, ואחר כך נודע לו שטמא היה או שבשר קדש או מקדש היו, שזהו ידיעה בסוף, בענין זה מביא קרבן, ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה [שבועות ב' ע"א] ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים. וצד הפטור הוא כשנטמא ולא ידע שנטמא ונכנס למקדש או אכל בשר קדש ואחר כך נודע לו שנטמא ונכנס למקדש או אכל בשר קדש, ובענין זה הוא פטור מקרבן. ודין זה אינו כשאר חייבי כריתות שבתורה, שבשאר הכריתות מכיון שידע בסוף אף על פי שבתחלה לא ידע חייב בקרבן, והכתוב מכריע בכאן לדון כן דכתיב בטומאת מקדש וקדשיו [ויקרא ה'] ונעלם ממנו מכלל שהיתה לו שעת ידיעה בתחילה, ונאמר אחרי כן [שם] והוא ידע, הא למדת שצריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתים. אבל בשאר חייבי כריתות כתיב [ויקרא ד'] בעשותה אחת ממצות יי אשר לא תעשינה ואשם או הודע אליו חטאתו, כלומר מכיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחילה, שהרי אין כתוב שם ונעלם שנלמוד ממנו ידיעה בתחילה.
ומענין המצוה גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה [שבועות ב' ע"א] שמי שיש לו ידיעה בתחילה ולא בסוף שאין יכול להביא כפרה כמו שאמרו [שם] ששעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים ויום הכיפורים בעצמו תולין אותו עד שיודע לו ויביא קרבן כפרתו, ושאין לו ידיעה בתחילה אבל יש לו ידיעה בסוף שאמרנו שאינו מביא קרבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפרין עליו. ועל שאין בו ידיעה לא תחילה ולא סוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין עליו. ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכיפורים מכפר אם המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרין, שנאמר [ויקרא ט"ז] וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה [הוריות ט' ע"א] כי בארבעה חטאים אלה הכל שוין בהן בקרבן, מלך וכהן ומשיח והדיוט, שאין חילוק ביניהם בקרבנם אלא במצוה שחייבין על שגגתן חטאת קבועה, אבל באלו שחיובן עולה ויורד הכל שוין בהן. ויתר פרטיה מבוארים בכריתות ושבועות. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות חוץ מקרבן שבועת העדות שאינו נוהג בנקבות שאינן בתורת עדות, כמו שכתבנו למעלה. ועובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה ביטל עשה.
